קידום השוואת זכויות בין חולי אי-ספיקת לב לחולי אי ספיקת כליות וסרטן.

כעובדת סוציאלית במכון הלב בביה"ח שיבא, נתקלתי לא פעם בחולי אי ספיקת לב אשר נאלצים להגיע לקבלת טיפול תוך ורידי במסגרת אשפוז יום (בדומה לכימותרפיה או דיאליזה) בד"כ בין 2 ל-3 פעמים בשבוע. במרפאה אנו פוגשים חולים המגיעים מכל רחבי הארץ, אשר רבים מהם מתקשים לעמוד בהוצאות הנסיעה לטיפולים. אנו יודעים מתוך הספרות כי חסמים בתחבורה נמצאו קשורים בגישה נמוכה יותר לשירותי בריאות, טיפול דיפרנציאלי, תורים רפואיים שהחומצו או נדחו, ומצב בריאותי ירוד יותר.

עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994- סעיף 28 בתוספת השניה: "חולה אונקולוגי או חולה דיאליזה הנוסע לטיפול בבית החולים יקבל החזר כספי מלא של הוצאות הנסיעה מביתו לביה"ח ובחזרה כגובה דמי תחבורה ציבורית". הן חולים אונקולוגים והן חולי דיאליזה המגיעים לטיפולים במונית זכאים להחזר מקופות החולים של 50% ממחיר הנסיעה בפועל. למעשה, מבחינת חשיבות הטיפול כטיפול רפואי מציל חיים, תכיפות הטיפול- מספר פעמים בשבוע, אופן קבלתו- דרך הווריד ובבית חולים, התשישות והמוגבלות בניידות של החולה- מצבם של חולי אי- ספיקת לב זהה לחולים המקבלים טיפול כימותרפי או דיאליזה. אלא שחולי אי ספיקת לב אינם מקבלים זכויות זהות.

לאחר שפנה אליי חולה בן 76 תושב דימונה בבקשה לסיוע במימון נסיעות, הבנתי שיש כאן מצב אבסורד של חוסר שוויון בו חולים שסובלים ממחלה קשה ומתמודדים גם עם קשיים פסיכוסוציאליים (למשל עוני או מגורים בפריפריה) נותרים ללא מענה הולם.